1.01.2019

פרידה אישית מעמוס עוז

את העדכון התקופתי שלי מירושלים אני מבקש לייחד הפעם לעמוס עוז. פרידה שלי מעמוס עוז, שכפי שכבר כתבו עליו אחרים, היה "איש ירושלים" – העיר שבה נולד ובה עוצבה אישיותו ואליה נותר קשור- גם אם נדד במחוזות אחרים.

עמוס עוז היה ידיד אישי שלי ושל משפחתי. אנחנו קבוצה קטנה של חברים (שישה במספר) – שלושה זוגות – שהבנים גדלו יחד בירושלים ומאז זוהי חברות אמת שנמשכת כבר כמעט 50 שנה. הקבוצה כוללת את פניה עוז זלצבורגר ובעלה עלי, שהם בתו וחתנו של עמוס. בשבילינו עמוס היה "אבא" משום שכולנו יתומים מאב ובשנים האחרונות של החברות בינינו עמוס כונה "אבא".

לפני שבועיים ערכו לי חברים ועמיתים אירוע פרידה מאוחר מגן החיות. כמובן שנילי ועמוס היו בין המוזמנים. עמוס לא יכול היה להגיע – היה זה ימים ספורים לפני האשפוז האחרון, אבל הוא שלח לי עם פניה את ספרו "פתאום בעומק היער", ושם כתב לי הקדשה אישית:

"לשי יקירנו

עם עוזבך את פינת החי המקסימה

וערב כניסתך לגן החיות האמיתי

בידידות, בחיבה, באיחולי הצלחה

עמוס"

והוסיף – "ראה נא גם בספר הקטן הזה ספרות מקצועית…"

דיברתי עם עמוס יום לאחר אירוע הפרידה שערכו לי בגן החיות – שיחה קצרה בטלפון – אמרתי תודה ולא תיארתי לעצמי שאלה המילים האחרונות בינינו. למחרת הוא אושפז וכעבור חמישה ימים נפטר. כשדיברתי עם נילי אשתו לאחר מותו, התברר לי כי זכיתי להיות האדם האחרון שעמוס כתב לו הקדשה בספר שכתב…

במהלך השנים האחרונות גייסתי את עמוס להיות אורח הכבוד באירועים שונים, בארץ ובחו"ל, לטובת גיוס כספים לגן החיות. מספר שנים אחרי שהקרן לירושלים הקימה את גן החיות במשכנו החדש, לפני יותר מ- 25 שנה, כתב עמוס עוז בין היתר את הדברים הבאים לרגל המעבר:

"ראיתי היום את גן החיות החדש במלחה. ראיתי אותו ביופיו וראיתי אותו בחוכמתו. אולי לא צריך להפליג בדברים, הייתי שם בסך הכל שעה היום, אבל חשבתי בליבי על המסע הארוך הזה של גן החיות הירושלמי – משמואל הנביא להר הצופים, מהר הצופים לתל ארזה, מתל ארזה למלחה – אולי גן החיות הזה הגיע עכשיו אל המנוחה ואל הנחלה, אולי הוא מצא לו את מקומו הנכון בירושלים. עכשיו רק נותר לנו לקוות שהעיר, בעקבות גן החיות שלה, תמצא אותה מידה של איכות, של הרמוניה, של קיום יחד שאפשר לראות באותו גן החיות שראיתי היום".

אבד הקול, המצפון והתבונה – שלנו, כולנו, בישראל ובירושלים בפרט.

 

40 שנים של מחקר

"מכון ירושלים למחקרי מדיניות" ציין לאחרונה 40 שנות פעילות. "מכון ירושלים", כפי שהוא מוכר בקיצור לכולנו, נוסד על ידי טדי קולק והקרן לירושלים והוא אחד מההישגים הגדולים של הקרן. הזמינו אותי לברך באירוע לציון התאריך המיוחד ואני חייב לומר שהתרגשתי לעמוד כנשיא הקרן ולברך את המכון…

לפני 30 שנה נחשפתי לראשונה לפעילותו. הגעתי למשרדי המכון ברחוב רד"ק ועליתי לקומה השנייה, שאז הייתה גם הקומה היחידה. ליוויתי אז את טדי קולק – אני בחור צעיר בתחילת עבודתי עם ראש העיר בתפקיד שהיום נקרא ברוב חשיבות "ראש הסגל" אבל אז הסגל היה מצומצם – למרות שאני מרשה לעצמי לומר שעשינו לא פחות – בעיר, בעירייה וגם ב"מכון ירושלים לחקר ישראל", כפי שהיה נקרא אז.

מבחינתי להגעה אל המכון היה מימד נוסף – כמעט חרדת קודש: האבות המייסדים של המקום היו גם מוריי באוניברסיטה העברית ואז היה כבוד גדול למורים ולמרצים.

פרופ' יהושע בן-אריה, פרופ' אריה שחר ז"ל, פרופ' עמירם גונן ז"ל וגם אלו הפועלים שם עד היום: ד"ר ישראל (לוליק) קמחי וד"ר מיה חושן – כולם השפיעו על עיצוב הבנתי על העיר ירושלים והייתה לי הזכות ללמוד מהם. אם יש מישהו שחושב שלא עשיתי טוב בתפקידיי השונים בירושלים – אז בוודאי אפשר להאשים את המורים שלי. ואם טוב עשיתי – אז ודאי לאנשי המכון חלק בכך…

למכון ירושלים יש יתרון משמעותי בכך שמחקריו הם מחקרים יישומיים ברובם. ראוי שהמכון יהיה כלי עבודה לקובעי מדיניות, לאנשים שעובדים למען העיר – גם במחקרים שיתנו מבט על העתיד.

אנחנו עובדים בימים אלה על חזון פרקטי – תפקידי הקרן לירושלים בעיצוב פניה של העיר לקראת שנת 2030. למכון ירושלים יהיה תפקיד משמעותי בסיוע לתכנון וככלי הערכה ומדידה תוך כדי תנועה.

המכון לא היה קם ללא הקרן לירושלים, והיום הקרן לירושלים עם המכון – תהיה קרן טובה ויעילה הרבה יותר.

 

ג'אז בלחץ

את תחילת החורף הבא, בסוף שנת 2019, תתכננו כך שלפחות ערב אחד תוכלו להקדיש לפסטיבל הג'אז במוזיאון ישראל.

אלה שמכירים אותי יודעים שאני לא אוהד גדול של מוזיקת ג'אז. צירוף של ברי סחרוף, אהוד בנאי וארקדי דוכין יעשו לי הרבה יותר נעים באוזן. אבל יש משהו מהפנט ומיוחד בפסטיבל הג'אז במוזיאון ישראל.

פסטיבל הג'אז הבינלאומי הרביעי בירושלים, מבית היוצר של פסטיבל ישראל, הוא אחד מאירועי התרבות שזוכים לתמיכה גדולה של הקרן לירושלים מאז שהחל.

הוזמנתי לאחד מערבי הפסטיבל על ידי חברי הטוב אייל שר – מנכ"ל פסטיבל ישראל. הזהרתי אותו מראש שמוזיקה ג'אז היא לא בדיוק אהבתי הגדולה, אבל הוא שכנע אותי להגיע. ומבחינתי המוסיקה אכן לא הייתה העיקר…

אלפי אנשים, חלקם הגדול תיירים בירושלים, הסתובבו כמרחפים בין הגלריות השונות של מוזיאון ישראל, הולכים בין קונצרט לקונצרט, בין הפקות מקור לשיחות עם אמנים והכל בתפאורה המרהיבה והמיוחדת של המוזיאון.

אייל ואני, בדגש על אייל, גבוהים "טיפה" מעל הממוצע – כך שיכולנו להשקיף על הקהל הרב "מלמעלה". את העין שלי צדה דווקא דמותו של א' (כן, כמו שכותבים בעיתונים רציניים כשצריך לשמור על עמימות וחיסיון המקור…)-  סגן הקב"ט של מוזיאון ישראל, אותו אני מכיר בתקופת שירותו כקב"ט גן החיות התנכ"י. הוא היה מוטרד, על גבול הלחוץ, מהקהל הרב שגדש את אולמות המוזיאון. הקהל כל כך התמוגג והתמזג באווירה המיוחדת עד כי סכנה נשקפה ליצירות האמנות ולשכיות החמדה של המוזיאון.

בבר היין הצטופפו דמויות ירושלמיות ואורחים מהשפלה במין ניחותא שאפשר למצוא רק בתפאורה שכזו. שם פגשתי את הרב י' (שגם כאן אשמור על פרטיותו) – רב חרדי שאני מכיר היטב שבא לפסטיבל במיוחד עם תלמידו מחו"ל שכל כך אוהב מוזיקת ג'אז עד שאישרו לשניהם לבטל זמן לימוד תורה וליהנות מהאירוע המיוחד הזה. אבל זה כבר מקום לסיפור אחר – כי כאלו תמונות של פסטיבל ג'אז אפשר למצוא רק בירושלים…

ותרשו לי לסיים, גם אם באיחור קל ואופנתי, ולאחל לכולכם שתהיה שנת 2019 פשוט שנה טובה.    

שי דורון 

נשיא הקרן לירושלים