10.01.2021

השנה שחלפה תירשם כאחת השנים הקשות בהיסטוריה של העידן הנוכחי. פתחנו שנה אזרחית חדשה, בתקווה ששנת 2021 תבשר חזרה לסוג של שגרה. שגרה מבורכת שאנו כה מתגעגעים אליה. לכבוד השנה האזרחית החדשה, בפרץ של אופטימיות, אני מבקש לספר לכם סיפורים שכולם נוטעים תקווה לעתיד טוב יותר – עתיד שמתחיל כבר בימים אלה…


ירושלים של הומניזם

בימים האחרונים של שנת 2020 הקרן לירושלים השיקה את מענק עמוס עוז להומניזם בירושלים. בשותפות עם מכון ון ליר יצאנו לדרך כדי לעודד יוזמות, ארגונים ואנשים הפועלים לקידום האנושיות והסובלנות בירושלים. "לו יכולתי להוסיף עוד דיבר לעשרת הדברות הייתי מוסיף: לא תכאיב", כתב עמוס עוז. היוזמות ייבחרו מתחומי התרבות, החינוך, החברה והקהילה – יוזמות המקדמות שיח ודיאלוג, יצירה חברתית ומפגשים חוצי קווים והכל ברוח דבריו של עוז: "המילים הפשוטות האלו: כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו".

 

כמו המילים הפשוטות והמדויקות האלה, אנו מחפשים את המעשים הפשוטים שיוצרים מפגש אמיתי בין קבוצות שונות במרחב הירושלמי. זוהי מהות המענק.

 

בשבוע שעבר, בשעת לילה מאוחרת, ראיתי את מה שאנו מחפשים במענק הזה – אנושיות פשוטה, ישירה, כמעט טבעית. מכורח הנסיבות ליוויתי בן משפחה לבית החולים שערי צדק. ביליתי שם שעות ארוכות. שיא הלחץ, חדר המיון עמוס לעייפה. הקורונה מכה בירושלים, דבר שמעלה את המתח והחרדה בקרב כולם – אלה המבקשים טיפול והצוות המנסה לתת תשובות.

 

ובכל המהומה הזו, יש רגע אחד שצד את עיניי. תושב העיר, ערבי-פלשתינאי, המתגורר במחנה הפליטים שועפאט – איש לא צעיר, ממש אובד עצות. לא יודע את דרכו, לא מבחינת המשך טיפול וגם לא פיזית – לא יודע את דרכו במבוכי המסדרונות הארוכים של בית החולים. ואז מופיעה לה רופאה צעירה מאוד, עדינת מראה, לבושה מסגיר היותה יהודייה שומרת מצוות – וכאילו מתוך תמונה, עומדת דקות ארוכות ובסבלנות אין קץ, בקול מרגיע ומלטף, מסבירה ומכוונת את האיש הלחוץ והכל… בערבית שוטפת.

 

גם הוא היה מופתע, כמעט נדהם, והדקות הארוכות האלה היו כמו תחילת ריפוי, ולו ראשוני, לפצע או מחלה עמוקים הרבה יותר. דקות של שפיות, אנושיות, חמלה. דקות של ירושלים יפה, מקשיבה, שנותנת תקווה. עיר שמכבדת את השונה, ששמחה על המגוון המרתק ורואה בו נכס גדול לעתיד. עיר של הומניזם יומיומי, חי, נושם ומעורר השראה. ירושלים שכולנו היינו רוצים. ירושלים שהיא כה מרכזית ביצירתו של עמוס עוז.

 

(ה-28.1.21 יהיה התאריך האחרון להגשת הצעות למענק עמוס עוז להומניזם בירושלים. פרטים נוספים אפשר למצוא באתר האינטרנט שלנו).

 

 

חולמים ביחד

 

מיאר היא תלמידת כיתה ח' בחטיבת הביניים של התיכון למדעים ולאמנויות, או כפי שאנחנו נוהגים לכנותו – "בית הספר למצוינים". בית ספר שהוקם בתמיכתו של טדי קולק והקרן לירושלים לפני למעלה מ-25 שנה במטרה לרכז בירושלים את התלמידים המצטיינים ביותר מכל הארץ בתחום המדעים והאמנות. צוות המורים, שיטות הלימוד, רמת ונושאי הלימוד – כל אלה הפכו את בית הספר למגדלור חינוכי המוביל את הישגי התלמידים הטובים ביותר בישראל.

 

את מיאר הכרנו אשתקד, כשהייתה עוד תלמידת כיתה ו' בבית ספר מלאוויה לבנות בעיר העתיקה. בבית הספר ביקרו אז חברי קבוצת "מנהלים ביחד" – קבוצת מנהלי בתי ספר יהודים וערבים הפועלים יחד לקידום הלימוד המשותף בירושלים.

 

החיים המשותפים עומדים בבסיס העשייה של הקרן לירושלים. מי שמכיר את העשייה של הקרן יודע כמה גדולה ההשקעה שלנו בתחום הלימוד המשותף. פרויקט "מנהלים ביחד" או נבחרת המורים של הקרן לירושלים בתחום הלימוד המשותף הן רק דוגמאות להיקף העשייה שלנו בתחום.

 

את מנהלי בתי הספר לא היה פשוט להרשים, אבל מיאר הצליחה לייצר תמימות דעים בקרב כל המנהלים – יהודים וערבים – עם האישיות הכובשת שלה. היא הקסימה את כולם בדרך ההתבטאות שלה ובעיקר… בחלומות שלה.
מנהלת בית הספר שבו למדה מיאר, סועאד דעאס, היא חברה בקבוצת "מנהלים ביחד". חברה נוספת בקבוצה היא ענת מעוז, מנהלת חטיבת הביניים של התיכון למדעים ולאומנויות. גם היא הייתה מלאת התפעלות ממיאר. הרעיונות הגדולים של קבוצת מנהלים התחברו עם החלומות הגדולים של מיאר.

 

מיאר ומשפחתה גרים בתוככי העיר העתיקה ברובע המוסלמי. משפחה חד הורית, המתמודדת עם קשיים כלכליים. המשפחה כולה תומכת ומעודדת את מיאר, גם סבא וסבתא, בידיעה שהיא תלמידה מבריקה, נחושה, בעלת אישיות חזקה וכובשת. סועאד וענת לקחו על עצמן להוביל את מיאר בדרך חדשה, מאתגרת וקשה – אבל כזו הטומנת הצלחה גדולה לעתיד – והיא הצטרפה לבית הספר למדעים ולאמנויות. עם עברית רצוצה, אבל מצוידת בביטחון גדול ודיבור באנגלית, מיאר הצטרפה אל הדרך של התלמידים הטובים ביותר בישראל.

 

היום מיאר היא כבר בכיתה ח'. בטוחה בעצמה ושולטת בשלוש שפות- ערבית, עברית ואנגלית. עם הרבה נחישות ועבודה קשה היא אחת מהתלמידות המובילות בבית הספר. זו לא הייתה דרך פשוטה: אפילו ההגעה מדי יום לבית הספר, הממוקם בשכונת קריית מנחם, הייתה מאתגרת. סבא התגייס לעזור וליווה אותה בנסיעה באוטובוס הלוך וגם חזור, אחר-הצהריים. חלומות גדולים יש למיאר והעתיד עוד לפניה. חלומות שמתחילים בפרטים קטנים כמו הקשר המיוחד שנוצר בקבוצת "מנהלים ביחד".

 

 

photo credit: Herlinde Koelbl

 

 

 

מכפילים את האור

 

מאז תחילת המגיפה התמקדנו במתן סיוע לאוכלוסיות החלשות והפגיעות ביותר בכל חלקי העיר: קשישים, ניצולי שואה, אנשים עם מוגבלויות, נוער וילדים בסיכון. יכולת העשייה של הקרן לירושלים בשילוב הראייה העירונית הכוללת הביאה לתכנית מקסימה שהערך שלה היה כפול ומכופל:

 

דיירי ארגון אקים – אנשים עם מוגבלויות הגרים ביחד בקהילה, אינם יכולים לצאת בימים אלה לתעסוקה ולפעילות הרגילה שלהם. המדריכים והמלווים מנסים למצוא עבורם מגוון פעילויות – חלקן הגדול ב'זום' – אך הדיירים מבקשים למצוא את תחושת הערך העצמי ולהרגיש שהם נדרשים ותורמים לסביבה.

 

מכאן נולד הרעיון לשיתוף פעולה מופלא, הכל בתמיכת הקרן לירושלים: דיירי אקים עסקו בהכנה ובאריזת חבילות שי מיוחדות למאות קשישים מבודדים, ניצולי שואה, ברחבי העיר. זאת ועוד: חלק מדיירי אקים היו אלה שחילקו את השי לקשישים.

 

המפגש היה מרגש לשני הצדדים – לא ברור מי התרגש יותר ומי הצד הנותן ומי הצד המקבל…

 

גם מהקשיים הגדולים, מהאתגרים הלא רגילים, אפשר למצוא את ההזדמנות ולחפש את התקווה ואת האופטימיות.

 


הימים האלה של תחילת שנת 2021 הם אולי מהימים הקשים ביותר מאז פרוץ המגפה. הקושי גדול במיוחד נוכח העובדה שכולנו תקווה שהפתרון כבר נמצא באופק הקרוב ועם כל הקשיים ימים טובים כבר נמצאים מעבר לפינה. אני מאחל לכולנו שנה אזרחית טובה, שנה של בריאות ותקווה. אנחנו נהיה אסירי תודה עם בקשה אחת צנועה של חזרה מהירה…. לשגרה.

 

שי דורון