סדרה בהמשכים
בואם של חגי תשרי מבשר גם את בואו של הסתיו ולמרות שהקיץ הלוהט שעברנו כאן מסרב להרפות מאחיזתו, הירושלמים כבר יכולים לחוש בערב בניצנים של רוח סתווית קרירה. אכן, היה לנו קיץ חם במיוחד השנה, אבל עומס החום לא הפריע לעומס אירועי התרבות שהתקיימו בעיר, רבים מהם קשורים ל"סדרתרבות" הנפלאה.
כבר שנה שנייה שהשותפות האמיצה שלנו עם קרן מנדל מביאה לציבור הירושלמי אירועי מחול, תיאטרון, אמנות והמון מוסיקה. בעולם יקר, שבו התרבות היא מצרך יקר, רוב האירועים של "סדרתרבות" הם בכניסה חופשית ומקצתם בעלות סמלית ממש. זו המתנה שהעניקה קרן מנדל לעיר ואנחנו זכינו להוציא אותה לפועל: רצף עשיר של אירועים שמתקיימים במשך 40 ימים ולילות באוגוסט ובספטמבר ומתפרשים על פני כל שכונות העיר ומציגים את מיטב העשייה היצירתית המתקיימת כאן. "סדרתרבות" מספרת את הסיפור יוצא הדופן של ירושלים כי כל מה שקורה בה הוא ירושלמי: האמנים והיוצרים הם ירושלמים, האכסניה שבה האירוע מתקיים היא ירושלמית (מינהל קהילתי במזרח העיר, גן משחקים בשכונה חרדית, פארק בשכונה חילונית או מוסד תרבות ידוע) והקהל הוא ירושלמי. מה שנקרא – הכי ירושלים שיש.
אחד מהמופעים היפים שסיפקה לנו "סדרתרבות" השנה היה מופעי מוסיקה לילדים ולמשפחות שנעשו על ידי המרכז למוסיקה משכנות שאננים. אותו מוסד שהוקם על ידי הקרן לירושלים אי שם בשנות ה- 70 כדי לטפח מוסיקאים צעירים מחוננים מכל רחבי הארץ ומהווה מרכז מוסיקלי בינלאומי איכותי המוכר בעיקר ליודעי ח"ן ולאוהבי המוסיקה הקלאסית, יצא פתאום אל קהל של זאטוטים רעשניים והורים מותשים מהחופש הגדול. החיבור בין הנגנים הצעירים המנוסים, היצירות של באך ובטהובן והילדים מלאי האנרגיות היה פשוט קסום. אפשר היה לראות בני ארבע יושבים פעורי עיניים ומקשיבים בשקט למוסיקה שבקעה מקרן יער, קלרינט וכינור. בסוף קיבלו המאזינים הצעירים גם כלי הקשה משלהם כדי שיוכלו להשתתף באופן פעיל במופע.
"סדרתרבות" גילתה כי אין שום סיבה שהמוסיקה הקלאסית תהיה נחלתם של מבוגרים או של יחידי סגולה. היא יכולה להיות נגישה לכל מי שמאזין ואוהב מוסיקה. וזו בעצם ליבת הרעיון של "סדרתרבות" כולה: להנגיש את התרבות הירושלמית המגוונת כל כך לכל מי שחפץ בה, להביא אותה לכל הקהלים, לכל השכונות, ולכל הגילאים.
צילום: יעל אילן
צעירים שמשנים חיים
התוכנית החדשה שלנו להכשרת צעירים מוכשרים ממזרח ירושלים כעובדים סוציאליים שיעבדו במזרח ירושלים מגיעה אל סיום שנתה הראשונה. בניסיון לגשר על הפערים הגדולים שקיימים במזרח העיר בכל מה שקשור לשירותי הרווחה, הסטודנטים רוכשים ידע אקדמי ומיומנויות מעשיות כדי שיוכלו בבוא היום לספק לתושבי מזרח ירושלים – הקהילה שלהם – שירותים סוציאליים טובים יותר.
זוהי תכנית ארוכת טווח שהצלחתה, בתוך כמה שנים, תשנה את כל מערך שירותי הרווחה במזרח העיר. עשרה צעירים ממזרח ירושלים כבר החלו, כאמור, את המסע הארוך שלהם להשלמת לימודיהם בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, לימודים שעם סיומם הם ישולבו בלשכות הרווחה במזרח העיר. עיריית ירושלים התחייבה להעסיק את כל 40 בוגרי התוכנית העתידים בלשכות העירוניות. זהו שיתוף פעולה ייחודי ויפה של האוניברסיטה העברית בירושלים, עיריית ירושלים והקרן לירושלים.
הגב' אמאל חיאט, תושבת מזרח העיר בעצמה ודוקטורנטית לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, מובילה את התכנית. אמאל, אישה צעירה ומרשימה, היא עמיתה בתכנית המנהיגות לדוקטורנטים 'קיימה' של הקרן לירושלים. כשהיא מלהטטת בין החובות האקדמיות שלה לבין מתן תמיכה לסטודנטים שבתכנית, היא הפכה להרבה יותר ממודל לחיקוי. התנהגותה הצנועה והשקטה עומדת בסתירה ממש לנחישות שבה היא פועלת כדי לקבל את מירב העזרה והתמיכה בסטודנטים שנרשמו לתכנית כדי להבטיח שהם יממשו את הפוטנציאל שלהם ויצליחו בלימודים שלקחו על עצמם. המפגשים הפרטניים השבועיים שלה מאפשרים לכל תלמיד להעלות את חששותיו בסביבה מוגנת, פנים אל פנים. היא הצליחה לייצר קשר צמוד ומבוסס אמון עם כולם והיא שואפת למצוא פתרונות לאתגרים הלימודיים, החברתיים והתרבותיים העומדים בפניהם.
"עבור חלק מהתלמידים הללו, שהצליחו בתיכון והם בעלי מוטיבציה גבוהה להפוך לעובדים סוציאליים, הפער בין היכולות האינטלקטואליות שלהם לרמת העברית הבסיסית שלהם מתסכל ביותר", אומר פרופ' אשר בן-אריה, דיקן ביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית ואחד מיוזמי התוכנית. "אני מצמיד אותם למנטורים באוניברסיטה שעוזרים להם להשלים את הפערים בעברית. אפילו הצלחנו להתאים את הבחינות עבורם או לתרגם אותן לערבית מתוך התחשבות בקשיים הלשוניים שלהם".
אמאל ממשיכה, "חלק מהחניכים שלי פשוט צריכים מישהו שהם יוכלו לשוחח איתו בערבית ושמבין את העולם התרבותי שלהם ואת המכשולים העומדים בפניהם בהסתגלות למוסד לימוד ישראלי. אני מעודדת אותם לקבל עזרה ולעשות כמיטב יכולתם בלימודים".
התפקיד של אמאל הוא רחב: היא גם מובילה את התכנית ומארגנת מפגשים קבועים בין הסטודנטים המשתתפים כדי לייצר עבורם קבוצה עם תחושת שייכות וגם החוליה המקשרת לאוניברסיטה ודואגת למקצוע העתידי שלהם.
"אני כל כך גאה להיות חלק מהתכנית הזו", היא מסכמת. "לפני שלוש שנים, מי היה מאמין שצעירים מהקהילה שלי, ממזרח ירושלים, יוכלו לקבל תואר מאוניברסיטה ישראלית מובילה לצד ליווי אישי, הזדמנות לתעסוקה ומתוך רצון להעניק עזרה מקצועית לתושבי מזרח ירושלים חסרי השירות?"
כאן, בקרן ירושלים, אנחנו לא רק מדמיינים עולם של אפשרויות. אנחנו יוצרים אותו.
המסע עדיין לא תם
הקרן לירושלים עמדה מאחורי כל כך הרבה הפקות של תרבות יוצרת בירושלים בחודשים האחרונים. על "סדרתרבות" כבר קראתם, אבל היו עוד עשרות אירועי תרבות בכל רחבי העיר שבהם המעורבות שלנו הייתה גדולה: פסטיבל הקולנוע ירושלים, פסטיבל הקומדיה, פסטיבל הג'אז וכמובן – פסטיבל ישראל שהיה אחד השיאים של תמיכתנו. פסטיבל ישראל הביא השנה לירושלים הפקות יוצאות דופן, איכותיות ומצוינות שסחפו אחריהן ציבור גדול שלא תמיד מגיע למופעים של הפסטיבל.
אחד הרגעים המיוחדים של הפסטיבל היה המופע שסבב סביב אחד הפוקדאסטים המושמעים ביותר בישראל – "שיר אחד". יש רגעים בחיים שבהם הכל מתלכד לך ביחד לאיזו הבנה גדולה יותר של המציאות. הקהל הרב שהגיע לאירוע המיוחד של "שיר אחד" בפסטיבל ישראל יכול היה להרגיש את הרגע הזה. סיפורם של שלושה שירים שנכתבו כשירים מאוד אישיים והפכו למעין הימנון לאומי כשהם לוכדים תקופה בחיי מדינת ישראל, הפך בחסות פסטיבל ישראל לעיבוד בימתי מרגש שגרם להרבה אנשים בקהל לדמוע. הכל קיבל ממד חזק ומשמעותי יותר בשל הדרמה המטלטלת העוברת על החברה הישראלית בימים אלה. השיר שכתב אהוד מנור – "אין לי ארץ אחרת" – הפך להמנון שני וכבר נעשה בו שימוש לא פעם בידי מנהיגים מרחבי העולם והוא היה אחד מרגעי השיא של המופע.
שיר נוסף שהוצג בהופעה הוא השיר "דרכינו" שכתב יעקב רוטבליט והלחין יזהר אשדות: "לא קלה היא, לא קלה דרכינו" נכתב מלכתחילה כשיר אישי לאשתו של רוטבליט, שחלתה במחלה קשה, אך הפך לפס הקול הישראלי בתקופת האינתיפאדה השנייה. יזהר אשדות מספר איך ברגע אחד הבין שיוצר שמשחרר לעולם יצירה היא כבר לא שלו והיא ממשיכה ומתגלגלת ומקבלת חיים משל עצמה ולעיתים אף הופכת למשהו אחר.
ובהתייחס לסערות שעוברות עתה על מדינת ישראל אני מצטרף לשיר של יענ'קלה רוטבליט ויזהר אשדות:
"לא קלה היא, לא קלה דרכנו… עם האור נוסיף ללכת הלאה, עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם".
…ולמרות שהדרך קשה ומאתגרת, אני מבקש לאחל לכולנו שנה טובה, שנת שלום.
שלכם,
שי דורון
צילום תמונת שער: ארנון בוסאני